עידן בכור הוא עמית שלי למקצוע.
בעבר, עבדנו יחד בחברת ייעוץ. אני מעריך אותו מאוד.
לעידן יש בלוג שקוראים לו הגיגית. השבוע הוא כתב פוסט שלא רק חייבים לקרוא אלא גם להעביר הלאה.
הנה הקישור.
תודה מראש לכל מי שיקרא ויעביר לאחרים.
אולי יחד נוכל להפסיק את הדבר הזה.
יוסי
תארו לכם שבגיל מבוגר (מאוד) הייתם מגלים שכל חסכונתכם נגנבו ונשארתם חסרי כל. אבל באמת חסרי כל. מה הייתם עושים?
מה שליאונרד כהן עשה הוא יצא לסיבוב הופעת.
הערב הייתי בהופעה שלו באיצטדיון רמת גן. היה מדהים. היו מספר דברים שהפעימו אותי יותר מכל:
בגיל שבו לאנשים יש מטפלת פיליפינית, לחלקם מחליפים חיתולים ויש כאלה שכבר לא כל כך זוכרים איך קוראים לנכדים, עומד ליאונרד כהן על במה שלוש וחצי שעות ונותן הופעה מדהימה. הלוואי עלינו בגילו.
בלי מניירות, בלי עינטוזים, רק שירה נטו. מילים, מלודיה והחיבור ביניהם.
הוא לא הפסיק לפרגן. מספר פעמים הציג את הנגנים והזמרות שמופיעים איתו. פעם לפני ההפסקה וכמה פעמים אחרי ההופעה. בסוף ההופעה הוא הודה לכל אחד מאנשי הצוות הטכני, כשקרא בשמו.
ומה שהרשים אותי יותר מכל. כששרון רובינסון, הזמרת המלווה שלו (היא נפלאה) שרה את בוגי סטירט הוא ליווה אותה כמו נער מקהלה. נעמד מאחור לא ניסה לגנוב לה את ההצגה, לא נכנס באמצע השיר. כלום. רק ליווה אותה ונתן לה את כל הבמה. פשוט מפעים.
הלילה היה קסם באיצטדיון רמת גן. היה לי העונג להיות שם.
שבוע שעבר זרקתי את גוגל.
חום יולי אוגוסט מכניס אותי לא פעם להלך רוח של לעשות סדר בבית. אז שבוע שעבר הגיע אחד מאותם מהלכי רוח ואחרי הרבה זמן התלבשנו, אישתי ואני, על אחד מהארונות בבית כדי לעשות סדר. מדהים כמה ג’אנק אדם אוסף בימי חייו.
בארון מצאנו את גוגל של לפני 40 שנה. קראו לה אנציקלופדיה מכלול. 16 כרכים של מידע שאליו המורים היו שולחים אותנו ללמוד חומר חדש, לקרוא, להתעניין, להבין.
שלא כמו היום, כשיש פונקציית COPY & PASTE אז היינו צריכים לקרוא, לסכם, לארגן ולעשות אינטרגרציה בין התשובה שהיא שלנו ובין החומר מהאנציקלופדיה. היום זה נשמע ארכאי. חלק מששת הקוראים הצעירים של הבלוג זה לא יבינו על מה אני מדבר.
לאחר התייעצות הוחלט לזרוק את הגוגל של לפני 40 שנה לפח המחזור. שנים שלא נגענו באנציקלופידה מכלול. סתם תפסה מקום בארון. ועדיין כשהורדתי את הספרים לפח המחזור חשתי צער. על הזמן שעבר, על חלק מתבנית נוף ילדותנו שהולך לפח.
היום הפתרונות בתחום ארגון איסוף והגשת המידע נמצאים מרחק שנות אור מאנציקלופדיה מכלול, שאבד עליה הכלח, ובכל זאת יש את התחושה הזו של הספר, האותיות, מגע היד על הדף שלא ישווה לשום חיפוש מהיר ככל שיהיה, במנוע המתקדם ביותר שיש.
זרקתי את גוגל, ההוא מלפני 40 שנה, עם צביטה בלב.
יש סיפור על מלך אחד שעלה במדרגות ארמונו, כשעוזרו הולך מספר צעדים אחריו, בלא לדעת כי מדובר במלך. לפתע העוזר הכניס את ידו לחריץ ישבנו של המלך. המלך הסתובב בתדהמה ואדום מכעס ושואל את העוזר תגיד לי מה אתה עושה? השתגעת? עונה לו העוזר, או סליחה חשבתי שזה התחת של המלכה.
מוסר השכל: לפעמים ההתנצלות עלולה להיות גרועה מהמעשה עצמו.
אני משתמש בסיפור הזה כדי להדגים שלפעמים הרצון להביא דברים על דיוקם (או לסדר ולתקן אותם) יכול רק להרע את המצב.
היום נסעתי באיילון. מדרום לצפון. פקק אחד גדול והכל בגלל הגשר החדש שנפתח בגלילות שאמור להסדיר את התנועה לחיפה. במקום לפתור את הבעיה הוא רק מרע את המצב. עומדים בפקק אחד גדול ממחלף קיבוץ גלויות עד מחלף גלילות. למה?
מי שבנה את הגשר, בנה שם כזה סיבוב שהנהג חייב לבחור בין החלופות הבאות:
א. להאט
ב. לנסוע מהר ולנסות להיות מייקל שומכר (נהג המירוצים של פורמולה 1). רמז סיכוי קטן שזה יצליח, אם נכשל הנהג עובר לחלופה ג’
ג. לקחת סיכון ולעוף מהגשר ישר לתוך החצר של מוסד בטחוני מסווג (לפי פרסומים בעיתונות הזרה) השוכן בסמוך
הנהג הישראלי למרבה ההפתעה בוחר בחלופה א’. התוצאה פקק ענק באיילון ממחלף קיבוץ גלויות ועד גלילות.
אני תוהה, אלוהים אדירים, מי תכנן את זה?, מי אישר את זה?. מישהו עשה סימולציית מחשב כדי לבדוק את משמעות בניית סיבוב כזה? כמה כספי ציבור הושקעו שם ומי אמור לתת את הדין על השטות הזו.
והתשובה הנכונה היא: כנראה אף אחד.
איך אמר פעם מפקד חיל האוויר לשעבר, בני פלד. לא בטוח שהיהודים בשלים להקים ולנהל מדינה לבד.
כבר מזמן אמרתי שמנדט הבריטי הסתיים מוקדם מידי.
בהמשך לפוסט שהתייחס למאמר המצוין של פרופסור אביה ספיבק בכלכליסט, התחלתי לחשוב על הסיבות והגורמים שבגללם אנו לא עם שמצוינות ואיכות הם ערך מרכזי בחייו. מה שאכתוב בפוסט זה אינו מחקר אקדמי אלא דעתי האישית.
1. חייהם של הורי היו שווים פחות מחייו של ג’וק, לפני 67 שנים, במחנות העבודה וההסגר הגרמנים.
עם שבמשך 2000 שנה עסוק בעיקר בהישרדות, ללא מוסדות שלטון ומדינה שהוא צריך לנהל, מפתח
ב - DNA שלו יכולות אלתור ומציאת פתרונות יצירתיים למצבים מורכבים. עם המטען הזה מקימים מדינה. ללא הסטוריה שלטונית תרבות וערכים של איכות ומצוינות, אבל עם נרטיב של השרדות ואילתורים, מקימים מדינה הנלחמת על חייה עד עצם היום הזה. המטען הגנטי שלנו הוא אילתורים לא מצוינות ואיכות.
2. מקימי המדינה, בעיקר אנשי הפלמ”ח וההגנה הפכו את האילתור לכלי של עוצמה וחוזק נגד צבאות ערב. אחד האלמנטים הבונים תרבות ארגונית (גם של מדינה) הוא הטמעת פתרונות שהוכחו כמוצלחים ועובדים. פתרונות אלה הופכים לדרך חיים בארגון (או במדינה). האלתור עבד ב - 48, הצלחנו לגרש את הבריטים, נצחנו ב - 48 למרות שהיחס המספרי לא היה לטובתנו, קלטנו 1.5 מליון עולים ללא משאבים כמעט. הנה הסיבה למה כדאי להמשיך ולאלתר. הבעיה היא שאלתורים שעובדים במערכות קטנות, לא ממש מצליחים כאשר צריך לנהל מערכות גדולות ומסודרות.
3. השכונה שלנו, לא משהו (היה נכון עד לפני מספר שנים). בשכונה שבא אנו חיים, עם המדינות הסובבות אותנו, נוצרה מציאות שבה לישראל יתרון טכנולוגי עצום, המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. היינו טובים גם כי הסביבה הייתה לא משהו בלשון המעטה. במצב כזה פערי האיכות בינינו ובינם בולטים וניכרים. כאשר הסביבה לא משהו, לאורך זמן, גם אנחנו הורדנו הילוך, מבלי שנרגיש אפילו. די אם נשמור על פער מסוים שהם לא יוכלו לסגור ואנחנו מנצחים. למרות הדיבורים אנחנו לא ממש חייבים להיות איכותיים מאוד או מצוינים. הבעיה היא שהשכונה התחילה, בעיקר בשנים האחרונות, לסגור פערים במהירות, הן בתחום החינוך, הן בטכנולוגיה והן בשדה הקרב היבשתי. ראו את מלחמת ששת הימים מול מלחמת לבנון השניה.
3. עולם ההיטק, בעיקר בתחום התוכנה, לימד אותנו שהלקוחות מוכנים לקבל מוצר בינוני שישופר בהמשך. עיין ערך מיקרוסופט. הצורך לצאת לשוק מהר ועכשיו (TTM) כי מי יודע אם המתחרה שלנו לא ישיג אותנו מחר בבוקר, יצרה תרבות של מהירות על חשבון איכות. כיוון שהייטק נוגע בכל רובד של חיינו התחלנו להטמיע גישה זו, אולי מבלי שנרגיש, גם במקומות אחרים.
4. מצוינות ואיכות עולים הרבה כסף. לא כולם מוכנים לשלם את המחיר. אנשים מוכנים להתפשר על איכות ומצוינות, בעיקר עם שהנרטיב שלו אינו איכות ומצוינות, אלא השרדות, אילתור וקיצורי דרך. אז מה המוטיבציה להיות מצוין ואיכותי?, הם אינם הופכים לדרך חיים וכורח אמיתי. אין באמת מוטיבציה להיות מצוין ואיכותי.
אז מה המסקנה?
לדעתי השרות הגדול שהמאמר של פרופסור ספיבק עושה הוא בעצם העלאת הנושא על סדר היום הציבורי, הפניית הזרקור לנושא, התייחסות אליו ונקיטת עמדה שמתחילה אצל כל אחד באופן אישי ולאט לאט תתפוס תאוצה ותהפוך להיות נחלת הכלל. כדי להגיע למצוינות יש צורך במסע ארוך אני מקווה שבסוף נגיע.
היום בכלכליסט פורסם מאמר של פרופסור אביה ספיבק מי שהיה המשנה לנגיד בנק ישראל וכיום פרופסור לכלכלה באוניברסיטת בן גוריון. את המאמר ניתן למצוא בקישור הבא.
פרופסור ספיבק מציין כי בארץ יש איים של מצוינות אבל חסרה תרבות של מצוינות והקפדה על פרטים. הדוגמא שהוא בוחר להביא - שילוט הכבישים בארץ שלא פעם מבלבל את הנהגים.
אני יכול לציין עשרות רבות של דוגמאות בהן תרבות הסמוך על סחבק, יהיה בסדר, ואל תדאג כשנגיע לגשר נעבור אותו, שולטת. אפשר להתייחס לאיכות העבודה בפרויקטי הבנייה בארץ, תשתיות הכבישים, עבודת המוסכניקים, תוצאות נבחרת הכדורגל בטורנירים השונים בהם היא משתתפת (לא, זכיה באליפות העולם במשחקי ידידות אינה נחשבת) ועוד ועוד דוגמאות. בכולן ניתן למצוא את תרבות האילתור והחפיף.
להלן שתי דוגמאות קטנות לתרבות שלמה של חפיף:
עכשיו נשאלת השאלה מה ימנע מהרשויות טעויות האלה?. התשובה לדעתי מצויה במאמר של פרופסור ספיבק. הערך של מצוינות, של ירידה לפרטים הקטנים, של מקצועיות חסרת פשרות.
איך מגיעים למצוינות חסרת פשרות:
קודם כל, צריך לרצות. מאוד. בנוסף, לא לקבל ולהסכים לתרבות של חפיף, ביצועים בינוניים, ותכנון המתבסס בעיקר על יהיה בסדר וכשנגיע לגשר נעבור אותו.
יש צורך לקום כל בוקר ולעשות את הטוב ביותר שאפשר, בסופו של דבר עשייה כזו מובילה מצוינות.
ראיתי יום אחד סרט בערוץ 8 שראיין את מדליסטיות הזהב של ארצות הברית בהתעמלות. נדמה לי שזו הייתה מרי לו רייטון שענתה לשאלה כיצד מגיעים למדליית זהב בתשובה הבאה: צריך להתאמץ ולהזיע גם כשאין קהל באולם. במילים פשוטות עבודה קשה כל יום, לא SHOW 0FF. בדיוק הפוך מהכדורגלן הישראלי המצוי. אתמול שאלו את לברון ג’יימס אחד הכדורסלנים המובילים, כיום, בליגת ה - NBA כיצד הוא מגיע להישגים שלו. התשובה שלו הייתה פשוטה, “מוסר עבודה גבוה מאוד, אני בא שעתיים לפני משחק לאימון קליעות רצחני”. כל כך פשוט. זה דורש משמעת. זה דורש אחריות אישית ומקצועיות אבל מעל לכל זה דורש לכבד ולהתייחס ברצינות למה שאתה עושה ואם תעשה אותו הכי טוב שאתה יכול וכל יום תנסה לשפר משהו במה שאתה עושה, בסוף תגיע המצוינות.
זהו מסע לא קל, אבל זו הדרך היחידה שאני מכיר מהעולם השלישי לעולם הראשון.
ותודה לפרופסור ספיבק על שדאג להפנות זרקור לפינה שלא תמיד אוהבים להתייחס אליה.
חג עצמאות שמח ונקווה שעד יום העצמאות הבא נצעד עוד צעד במסע לעבר המצוינות.
הערה: לצערי טרם הצלחתי לפתור את בעיית איכות התמונות בפוסט. כדי לראות אותן בהירות יש ללחוץ עליהן. הנושא בטיפול ומקווה שיבוא על פתרונו במהירות. 
להלן יבול קטן של ידיעות כלכליות מהימים האחרונים:
1. העלאת המס על הדלק ב - 30 א”ג כי ההכנסות ממיסים קטנו וצריך להקטין את הגרעון
2. את עלות השביתה בחברת חשמל, כ - 200 מליון ש”ח נשלם, כנראה, אנחנו הצרכנים
ואלה רק קדימונים.
אין גבול ציניות.
ממשלה מנופחת, חסרת פרופורציה, שנועדה לספק את תאוות השלטון של ביבי תוך כדי עלויות בלתי נתפסות, גם ללא משבר כלכלי, על אחת כמה וכמה בעת משבר חמור כמו זה שאנו נמצאים בעיצומו כעת, בנוסף למשבר כלכלי שגורם לירידה בהכנסות ממיסים, יוצר לממשלה בור ענק. את הבור הזה אנחנו האזרחים, שכירים ומעמד הביניים נדרשים לשלם ולממן.
חברת חשמל שובתת בגלל רצון לשפר ולשנות. כבר שנים אין אומץ לגעת, באמת, בחברה הזו. כעת, כשיש עוד נסיון לעשות שם סדר העובדים שובתים. החברה מפסידה כסף, ומי ישלם? אנחנו.
בכל מדינה מתוקנת האזרחים היו יוצאים לרחובות ומפילים את הממשלה, ושורפים את המועדון. כל מדינה שלאזרחיה יש תודעה בסיסית של מה תפקידה של מדינה, מה תפקיד השלטון (רמז, לתת שרות לאזרח), כל ממשל היה מחוייב בדין וחשבון אמיתי על התנהלותו, מה שמתרחש עכשיו לא היה עובר לסדר היום. ראו את יוון לפני מספר חודשים, דוגמא אחרת? צרפת, ויש עוד.
ואילו כאן? הכל עובר בשקט, בצייתנות, תוך קבלת מרות השלטון כאילו זה ראה וקדש. אף אחד לא ממש פוצה פה ולא אומר כלום. פה טוקבק, שם בלוג כועס (כמו זה) ויאללה נעבור לפרסומות.
משהו מאוד לא עובד כאן כמו שצריך.
מה לא עובד כאן? התודעה אזרחית. מניפולציות שלטוניות שנועדו להעצים מתח בטחוני כדי להמנע מדיון מעמיק על השאלה האם המדינה רואה את טובת אזרחיה לנגד עיניה או שהשלטון רואה קודם כל את טובת עצמו לנגד עיניו. את התודעה האזרחית אמורה לפתח, בין השאר מערכת החינוך. מגיל גן ועד האוניברסיטה. אבל בהיותם חלק מהממסד אין לאף אחד מוטיבציה אמיתית לייצר דפוסי חשיבה ביקורתיים הקוראים תגר על מה שמאכילים אותנו כבר שנים.
יש לי חברים טובים שעוסקים רבות בתחום שרות הלקוחות. היו לי אתם לא מעט שיחות בנושא. בחלק גדול מהשיחות עלתה הנקודה הבאה: כדאי לארגונים לתת שרות טוב לצרכנים כי כך הם ירוויחו יותר כסף. אני טענתי לא פעם שבדיל הזה בין הארגון ללקוח צריך לא רק ארגון בעל מודעות לשרות לקוחות, אלא גם לקוחות שיהיו בעלי מודעות צרכנית גבוהה, שיידרשו וייתבעו שרות כי אחרת הארגונים ייזייפו מראית עין של שרות אבל שרות לקוחות אמיתי לא יהיה כאן.
אותו סיפור עם הממשלה והממשל. אם לא יהיה ציבור בעל מודעות אזרחית שיגיד לממשלה עד כאן, הממשלה לא תשים לעצמה את הגבול. הם ימשיכו להטיל את מימיהם, עלינו, מהמקפצה ויסבירו לנו שאין ברירה ככה זה כשיורד גשם. או כפי שכתב שלום חנוך בשירו מחכים למשיח: “הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם”. אז תוציאו את הארנקים הזה זה מגיע.
נ.ב
איפה כבוד השר, מיקי איתן, שאחראי על שיפור השרות לאזרח. מישהו ראה אותו???
שני דברים קטנים שעושים הרבה מאוד כייף.
את סוף השבוע האחרון ביליתי בצפון. ליתר דיוק בצימר בישוב רמות. צימר יפני שנקרא אונסן. זה לא עוד לול תרנגולות שהפך לצימר קטן ודחוס. אלא מקום מרווח, גדול, כיפי עם פרטיות מוחלטת שמיועד רק לזוגות. במתחם יש רק 4 צימרים ולא יותר.
דודי ויסמין בעלי המקום נחמדים, עוזרים, מייעצים והכי חשוב נותנים מלא פרטיות. אז אם אתם רוצים לפרגן לעצמכם, קחו את מי שאתם אוהבים לסוף שבוע באונסן. הנאה וכייף צרופים.
השבוע יצא דיסק אוסף חדש של ליאונרד כהן. הדיסק מתעד את סיבוב ההופעות האחרון שלו. ההופעה בדיסק התקיימה בלונדון. אני מודה, הכרתי פה ושם שיר שלו אבל אף פעם הוא לא היה ממש בפלייליסט שלי. השבוע בעקבות הכתבות על סיבוב ההופעות האחרון שלו קניתי את הדיסק. מה אגיד לכם? הוקסמתי.
אדם בן 75 עומד על הבמה, שר חכם, צנוע, אינטיליגנטי, רגיש. פשוט מקסים. זה לא דיסק של לשמוע אלא בעיקר להקשיב.
חג שמח.
הערב נבחרת ישראל הפסידה 2:1 לנבחרת יוון במוקדמות גביע העולם 2010. מי שראה את שני המשחקים, במוצאי שבת בישראל והיום בכרתים ראה שתי נבחרות חלשות. אבל אחת מהן, זו שלנו, חלשה יותר.
נכון, יש לנו כמה שחקנים שמשחקים באירופה, אחד מהם אפילו בליברפול, אחת הקבוצות הטובות בעולם כיום, אבל כשזה מגיע למשחקי הנבחרת מגלים עליבות וביצועים ירודים. ספק אם יש משהו משותף בין מה שאנחנו משחקים ובין המשחק הנקרא כדורגל. שום דבר לא מתחבר לשום דבר. הפארסה הזו נמשכת כבר שנים.
כשבאים לחפש את הסיבות למצב העגום הזה צריך לחזור לסדרתו של עימנואל רוזן בערוץ 10 שנקראה בעקבות הגביע האבוד. אחד הפרקים הבלתי נשכחים בסדרה השווה בין שני שחקנים. האחד משחק באנגליה השני בארץ.
האחד קם ב - 7 ומגיע למועדון ב - 8:30 ליום עבודה. השני קם ב - 10 או 12 מניח תפילין אוכל משהו, מגיע ב - 2 למועדון, קצת תרגילי כושר קצת אימון. בערב מעבר בין מועדונים ותוכניות אירוח בטלווזיה. נחשו מי מתאמן איפה?. כל עוד ימשך המצב הזה, שחקנים יזלזלו במקצוע שנקרא כדורגל, לא ישמרו על אורח חיים ומשמעת ספורטיבית, לא ישקיעו בתשתיות של מגרשי כדורגל ומאמנים איכותיים, בכל פעם שנגיע למשחקים כנגד קבוצות באירופה ננחל אכזבה. נקודה נוספת למחשבה, אין לנו אוויר לטורנירים ארוכים, אנחנו יכולים לנצח משחק פה או שם, לגנוב נצחון, אבל כשיטה, כנדרשים לטורנירים ארוכים אנחנו כושלים שוב ושוב. למה זה קורה? מי שקורה את הבלוג הזה יודע שאני אוהב תהליכים. תהליכים לוקחים זמן עד שהם מבשלים לא רואים פירות מהיום למחר, צריך סבלנות, טיפוח, השקעה ארוכת טווח, ניסוי וטעייה ועוד ועוד. כל מה שלא מאפיין את תרבות הניהול הישראלית. כבר מזמן אמרו עלינו שאנחנו חברה של סטארטפיסטים אבל איננו יכולים להקים מפעל או מערכת שתתפקד היטב לאורך זמן. מה לעשות שכדורגל זה לא סטארטאפ. בכדורגל צריך מסורת ארוכת שנים, כבוד למקצוע, השקעה בתשתיות , לימוד יסודות מעמיק ועוד ועוד. כל מה שלא ממש מאפיין אותנו. אז כנראה שגם את המונדיאל הבא נראה בטלוויזיה. האמת, עם איכות הכדורגל שיש בארץ זה לא ממש נורא. גם ככה מצבנו בעולם לא מזהיר, אז למה צריך לעשות עוד בושות?
אההה….רגע רגע, יש תקווה התחלף לנו שר הספורט. קודם היה מאור הגולהמג’דלה עכשיו זו לימור ליבנת. זו שקבעה שיא עולם בריצה לפודיום באתונה כשגל פרידמן זכה במדלית זהב אולימפית. מי אמר שאין תקווה?
יש אלוהים.
לימור, התקווה החדשה של הספורט בישראל, רגע אחרי שסיימה מרוץ קשה במיוחד לפודיום. אוליפיאדת אתונה.
תגובות אחרונות